"כבר לא מוכנה לכאוב כפי שכאבתי פעם" שיננתי לעצמי את המילים הללו הבוקר

זו שחשבה שאין לה מה לתרום.

הילדה הזו היתה בטוחה שכולם חכמים ממנה,

שכולם מוצלחים ממנה ושלא נדבר על כך שכולם יצירתיים ממנה.

גם עכשיו כשאני כותבת את המילים, כשנוגעת בזיכרון, הדמעות מתחילות להציף.

בכל פעם שאני נכנסת לאזור לא מוכר, להתמודדות חדשה,

בכל פעם שמופיע אתגר או משבר בחיי,

אני חוזרת אליה, אל הילדה שבי.

מאז שזוכרת את עצמי, כשלא הקשיבו לי, גם כש״לא היה לי מקום״ לדבר את הרצונות שלי,
האמנתי שההתמודדות והמלחמות הם דרך חיים והכאב?
תחושה לגיטימית. כך האמנתי.

לימים הבנתי, הכאב שמר עלי.

הכאב העביר לי מסרים ואני לא הבנתי.

הכרתי אותו בגיל 16. גבוה, עיניים כחולות ומלומד. אהבה ראשונה ממש.

היה בו כל מה שהורים יכולים לצפות. כך האמנתי.

התחתנתי בגיל 25.

ילדתי את אריאל בגיל 26.

למדתי לפני, במהלך ההריון ולאחריו. בעצם מעולם לא הפסקתי ללמוד.

התגרשנו באופן רשמי כשהייתי בת 27.

מסע הגירושים היה הליך כואב מנשוא. המסע ללא ספק חישל אותי.

ואז? מי היה מאמין שבגיל 29 אפגוש בו, בגידול הסרטני בראשי.

עד אותו הרגע, חשבתי ששום דבר לא יפתיע אותי.

הכאב עם הגילוי היה עמוק, מפלח ואכזרי.

הכאב המוכר והידוע, זה שידעתי להתמודד איתו עד כה, היה אחר הפעם.

התרסקתי.

ברגע הזה הכאב קיבל שם.

ברגע הזה הבנתי שהכאב יצר מחלה.

כאבתי הפעם כמו שלא כאבתי מעודי.

הבנתי שאני חייבת לבחור אחרת.

משתדלת כבר לא לכאוב על העבר.

מאמינה שבזכות הכאב הפיזי-נפשי למדתי לקבל את עצמי.

מאמינה שבזכות הכאב הפיזי-נפשי למדתי לחמול לעצמי.

מאמינה שבזכות הכאב הפיזי-נפשי למדתי להעריך את היש בחיי,

את הפשוט,

להוקיר על השגרה.

היום אני יודעת שאני המזור היחידי לכאב העמוק. אני מאמינה כי יש ביכולתי לרפא את עצמי.

אני מאמינה שרגשות קשים עשויים להיות עבורנו פוטנציאל לשחרור ולצמיחה.

הזדמנות להתעוררות.

הכאב המוכר והידוע, מעדיפה להזיז את המיקוד בו ולהרחיב התבוננות, משתדלת להשאיר אותו מאחור.
ומה אם מגיע כאב ישן-חדש לביקור קצר?

שואלת ומבררת לשם מה הגיע ומסכימה לפגוש בו.

היום אני מבינה שבכאב הזדמנות לצמיחה רוחנית, הזדמנות והתעוררות.

היום אני זו שבוחרת כיצד לכאוב אם בכלל.